קפה בלי צלב קרס

״ואיך המשפחה, איך הם מתמודדים?״, הוא שואל והעיניים שלו עצובות. הן היו עצובות גם אתמול, כשאמר לי שהוא שמח שבכלל הצלחתי להגיע לדבלין, עם כל המצב הזה, ובאמת, כמה נורא. הן יהיו עצובות גם מחר, בארוחת הערב, כשישאל אם אנחנו הישראלים בודקים כל הזמן את הכותרות באתרים כדי לראות מה קורה בבית, אם נשאר בית. קצת מעצבן. 

כוונותיו טובות, אני יודע כי אני מזהה את המבט והטון שלי מאי אז מזמן כששאלתי את אנשי הצוות האוקראיני שעובד איתנו איך הם מרגישים. אני זוכר את תחושת האשמה הלא ברורה על זה שהם יושבים בקייב המופצצת, ואני פה עם הפריבילגיה התל אביבית שלי, מתעסק בעבודה. 

אבל היוצרות התהפכו. המתקפה הרוסית התקועה היא החדשות של שלשום, ואני נוחת בדבלין כדי להשתתף בכנס יום אחרי מתקפת הטילים האיראנים. כל העיניים המרחמות נשואות עכשיו אלי. 

נוחת באיחור. סימני השאלה סביב סוף העולם הקרב הובילו לדחיית הטיסה. את הקונקשן בפריז אני מחמיץ באדיבות עובדי שדה התעופה שארל דה גול, שלוקחים את הזמן. לא ברור אם הם אנטישמים, עצלנים, או סתם צרפתים. כשנהג השאטל שמוביל אותנו לטרמינל הנכון עוצר פתאום להפסקת התרעננות, אנחנו מבינים שזה נגמר. מחכים לטיסה הבאה. 

בדרך חזרה הכל עובר חלק דווקא. בשדה התעופה, בכניסה למתחם הנידח של הגייט של אל-על, משתרך תור לבדיקות בטחוניות. ישראלי אחד צועד מצד לצד, מדבר בטלפון על עסקים. מדי פעם הוא נמשך לכניסה לחדר קטן בצד, מנסה למצוא קצת פרטיות, עד שאחד המאבטחים קורא לו, ומצביע על שלט הכניסה לחדר: מתחם תפילות כתוב שם, עם ציור של איש כורע על מרבד. אולי לא המקום האידיאלי לדבר בו עברית בימים אלה. 

התור איטי, ויש לי זמן לסכם את החוויה. דבלין קרה, יפה ומשעממת, מין רמת שרון אירופית. הזהירו אותי שיש בה המון אנטישמים, אבל לא נתקלתי בהם. ישראלית שפגשתי בוועידה סיפרה על גילויי חוסר חיבה ליהודים במשרד וברחוב. אחרי השיחה איתה אני מנסה לחשוב מה לומר אם ישאלו מאיפה אני. בונה סיפור על בן למשפחת מהגרים הונגרית מברוקלין – אני מכיר קצת את השכונה, ויודע ארבע מילים בהונגרית. 

אף אחד לא שואל כלום עד היום האחרון, כשבריסטה היפסטר מזוקן מתעניין פתאום מאיפה הגעתי. ״ישראל״ אני אומר בלי לחשוב, שוכח את פלאן בי ואת יצר ההישרדות שאמור להיות טבוע בגנים שלי. הוא מהנהן ומצייר לי עלה קצף יפה שאינו צלב קרס על הקפה.

מחכה לאיראנים

אני אורז ומחכה לאיראנים, מתלבט בין טרולי למזוודה גדולה, כי בארץ היעד קר, ומנגד זו נסיעת עבודה קצרה. מצד שלישי אין שם טילים וכטב״מים, רק אנטישמיות בינונית. 

ביידן הצהיר משהו ביום שלישי, חבר טוב קרא את זה באיחור ברביעי ונכנס ללחץ אבל עבר לו, ואני הגבתי בגיחוך ווטסאפי מתנשא, אבל בחמישי קראתי שמדברים על התקפה תוך יום יומיים והרגשתי את החרדה מדגדגת. ומה זה יום יומיים, צפי לשליח של פדקס? ימי עבודה? סופ"ש גם נחשב?

בכותרות כתבו שישוגרו מאה טילים וכטב״מים, אלוהים יודע למה מאה בדיוק, אפשר היה ללכת על 76 לכבוד יום ההולדת של מדינת ישראל, או 68 כמספר תחרויות האירוויזיון, אם איזה בכיר איראני בארון רוצה להעביר מסר סמוי  כל כך הרבה אפשרויות. 

עדיין לא החלטתי אם טרולי או מזוודה, וביידן, לפי הדיווחים, שיגר לאיראן את המסר הקלינט איסטוודי Don't, ולא ברור אם זה כי הוא קשוח או סנילי, וכבר שכח שהשתמש ברפליקה הזו כמה פעמים בעבר. ואולי הוא בכלל עובד על מיתוג של הקץ׳ פרייז הזה לקראת הפסד אפשרי בבחירות והוצאת ספר במסגרת השקת השלב הבא בקריירה, או מלחמת אזרחים אמריקאית, מה שיבוא קודם. 

אני צועד לקפה בסופ"ש עם אוזניות ותוהה אם אחמיץ את האזעקה כשתהיה, אם תהיה. אמרו שיש 11 דקות עד שהטיל האיראני יגיע לכאן, זה לא מעט. בדקתי איפה יש מקלטים בשכונה, קניתי שישיית מים ופנס, וזה המקסימום. אין מצב לגנרטור, אני רוצה לשמור את הפראנויה שלי בגבולות הסביר, נפשית וכלכלית. מה אעשה בגנרטור כשיבוא שלום? או על רפסודת פליטים? מיותר.

ואם ההתקפה תהיה לפני, והטיסה תתבטל, ואם היא תהיה אחרי, ואני אהיה מעבר לים ואדאג לילדים שלי ולחברים, ואם זה יקרה כשאני באוויר, אולי יהיה לי מושב בשורה הראשונה למופע, כמו הזיקוקים של מירי רגב לכבוד יום העצמאות רק קטלני. כל כך הרבה אופציות והתלבטויות. נראה לי שאלך על טרולי.

תומכי חמאס במעבר החצייה

הוא נראה כמו דמות סטריאוטיפית מדי, כאילו מישהו לקח פנטזיה של תל אביבי טיפוסי על ירושלמי וביקש מ-ChatGPT לתת לה צורה. מכונית ישנה בשיק אייטיז, כיפה שחורה, חרדי לייט. 

בהפגנה הרגשנו כאילו לא עזבנו את תל אביב. אותם פרצופים, אותם שלטים, אותן ססמאות מאותם מגאפונים. כל המסע הזה רק כדי להגיע בדיוק לאותו מקום, הפגנה מכובדת מדי של אנשים שמדברים אל עצמם. 

ואז, בדרך חזרה, אחרי שהותרנו את דבוקת ה״עכשיו״ מאחור, שמענו אותו צועק. עמדנו במעבר חצייה, ולרגע תהיתי למה כל כך ברור לו שאנחנו מגיעים מההפגנה. לא החזקנו שלטים, אף אחד לא כיתף מוט עם דגל. ואז הסתכלתי שוב. היינו הייצוג ש-ChatGPT היה מייצר אם האיש היה מקליד ״צייר לי שמאלן תל אביבי״. מהטי שירטים הלבנים עם כיתובי דמוקרטיה של נגה וגיא, ועד הסניקרס המתחכמות שלי. לא היה מקום לספק.

הוא לא קילל. היה משהו תרבותי להפתיע באופן שבו דיבר. ״אתם תומכי חמאס״, הוא צעק, ״אתם הורגים אנשים ככה, אתם לא מועילים לעם ישראל!״ זה היה מוזר ולרגע לא ידעתי מה לעשות, מין רגע של ״אנחנו כבר לא בקנזס״. אני לא עטוף בקו הרקיע והולכי הרגל של תל אביב בדרך הביתה אחרי קפלן, מרגיש בנוח בבועה שלי, מתפתה לאשליה שאני חלק מאיזשהו רוב מדומיין. הסתכלתי על האיש, והוא נראה לי לחוץ, מוטרד. כאילו אנחנו מפרים איזה איזון, פוגעים בתפיסת המציאות שלו באופן שמעורר בו לא רק כעס, אלא מצוקה.

ופתאום הרגשתי טוב, נמרץ, שמח על הנסיעה לכאן שלא היתה לשווא. והבנתי את האפקט המצטבר שיש להפגנות, שזולג מעבר לקהל המשוכנעים, שמצליח לערער ולהטריד ולחדור דרך הסדקים אל מתחת לפני השטח. והבנתי שהייתי צריך את הנסיעה הזו, אני המפונק שמעדיף את המחאה שלי קל״ב, כדי לקבל תוקף ואישור, ואין כמו התנגדות וחיכוך כדי לספק את כל אלה. 

חזרתי דחוס באחת מהרכבות המיוחדות שנוספו ללוח הזמנים כדי לעמוד בעומס. היה צפוף ולא נוח, אבל בקרון היה משב כמעט בלתי מורגש של אופטימיות

כל כך צעיר

״אנחנו עכשיו כמו רכבת הרים״, הוא אמר, ״בגיל שהוא בדיוק בשיא, אחרי העלייה למעלה, ותכף מגיעה הצלילה לתהום״. 

ישבנו עם עוד חברים בדרינק יום ההולדת החצי מסורתי שלי. הוא מבוגר ממני בשנתיים, ותמיד אמרתי לו שהוא הקנרית שלי. הציפור שכורי פחם לקחו איתם למכרה כדי לזהות מתי האוויר הופך רעיל. אם הקנרית במצוקה, כדאי לברוח. ״אין מה לעשות״, הוא אמר לי בחיוך זדוני, ״הקנרית גוססת״.

זה היה עוד יומולדת. לא מספר עגול, לא משהו יוצא דופן, בטח לא בתקופה המוזרה והאיומה הזו. כמו בכל שנה אנשים שאין לי מושג מי הם שיגרו ברכות לבביות בפייסבוק, בתי עסק איחלו לי במייל מזל טוב עם 10% הנחה, והזמן המשיך לזוז. ותומר כבר אמר לי: גם ככה אתה כבר זקן, אין טעם להתבאס.

ובכל זאת היו פה ושם הפתעות קטנות. יומיים לפני השותפה הקבועה לאימוני הבוקר שחולקת איתי תאריך יום הולדת הביאה לי מתנה מקסימה, ככה פתאום, בלי שום מחויבות חברתית, ובסוף האימון נשלפו עוגות קטנות לכבודנו, והדגישו שוב עד כמה הפך מכון האיגרוף לכמעט בית שני. 

ביום עצמו ישבתי עם נגה ותומר לארוחת צהריים שבה השתכרנו שלושתנו, מי יותר ומי פחות, בפעם הראשונה ביחד. מבעד לערפילי האלכוהול ראיתי אותם כפי שהם היום, בוגרים להכאיב ויפים, ובו זמנית ראיתי את הילדים שהם היו והתגעגעתי מאוד.

ובערב היה את מפגש החברים שהגיעו לשתות איתי לכבוד האירוע, כולל הקנרית, חבורה קטנה אבל מוצלחת. חזרתי הביתה מרוצה ושתוי במידה, ולמחרת בבוקר פגשתי בחדר המדרגות את רוברטה, השכנה הקשישה מלמעלה. היה לי יום הולדת, אמרתי לה. בן כמה אתה, היא שאלה במבטא אמריקאי. 52, עניתי. או וואו, היא אמרה. You're so young

ואולי את הספר הזה לא הייתי צריך לקרוא

יש ספרים שצריכים להגיע עם אזהרת טריגר, כיתוב על הכריכה שירתיע קוראים מסוימים. מוכרת בסטימצקי עצרה אותי פעם כשרציתי לשלם על ״אורה הכפולה״ וביקשתי לעטוף את הספר, ושאלה אם מדובר במתנה לילד להורים גרושים. החלפתי לספר אחר. 

את ״אישה בורחת מבשורה״ של דויד גרוסמן סיימתי לפני יותר משבוע ועדיין לא התאוששתי. קראתי אותו כי אמא שלי ״צלחה״ אותו, כפי שהיא הגדירה את זה, וכי תומר קרא אותו גם, והרגשתי שאני חייב. ספק אם הייתי עושה את זה אם הייתי מבין באמת למה אני נכנס. היו כמה נקודות שבהן שאלתי את אמא שלי, שמלחמת יום כיפור הותירה אותה אלמנת צה״ל, איך לעזאזל היא קראה את הדבר הזה. לבסוף היא ענתה שהיא קראה את הספר בגלל פרק אחד, ושכשאגיע אליו אבין. הייתי כבר לקראת הסוף, והתחלתי לחשוב שפספסתי משהו. ואז הגעתי לפרק, והבנתי.

נקודת המוצא של הספר קשה מספיק: אישה שמסיעה את הבן שלה לשטח כינוס לקראת יציאה לעוד מבצע צבאי, מהז׳אנר שהיה נפוץ כאן לפני השבעה באוקטובר, ומחליטה אחר כך להימלט מהבית. בלי טלפון, בלי שום דרך ליצור איתה קשר. אם הבשורה תגיע, היא לא תהיה שם כדי לקבל אותה, ולטנגו הקטלני הזה עם המדינה צריך שניים. 

והיא בורחת, ואני קורא, ונתקל בכל חרדה ורגש אשמה הוריים שיש, בדיוק גרוסמני אכזרי אופייני, כאילו מישהו אוחז בחוזקה בפנים שלי ומכריח אותי להסתכל במקומות האפלים, אלה שבדרך כלל מסיטים מהם מבט במהירות ומעמידים פנים שלא ראינו כלום, דברים שלא מדברים עליהם כי הורות וילדים הם נושא מורכב ומפותל ונורא. וחשבתי שזה קשה מספיק. ואז הגעתי לפרק והבנתי שזו היתה רק ההקדמה. 

הוא מתרחש באחד המעוזים, מייד אחרי פתיחת מלחמת יום כיפור, לא זה שאבא שלי היה בו אבל מן הסתם דומה עד זהה. אולי הכל מתרחש שם ביום שבו הוא נהרג. וכמו שספרות יודעת לעשות טוב יותר מכל מדיום אחר הוא גרם לי להרגיש שאני מבין סוף סוף מה קרה שם, מה עבר עליו, כולל צלילים וריחות, שביבי תקווה שנשטפים בייאוש, התפכחות וזעם, תחושת ההפקרה והחידלון, והפחד הנורא. ״תשכח כל מה שחשבת שאתה יודע על צה״ל״ אומר שם חייל מיואש, ומהדהד את ההיסטוריה שתחזור על עצמה חמישים שנה אחרי. 

כששאלתי שוב את אמא שלי איך ולמה היא קראה את הספר, ענתה שהיא לא היתה מסוגלת להיכנס למעוזים עצמם, אבל לקרוא על מה שקרה שם יכלה. בשבילי זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע להבנה של מה עבר על האבא שלא הכרתי, חזק יותר מכל עדות או מסמך היסטורי. רק שעדיין לא הצלחתי להחליט אם בחוכמת בדיעבד הייתי בוחר לקרוא את הספר שוב. 

כשאנשים עם נשק אומרים דברים

זה היה ״יום גינה״ או אולי ״יום ניקיון״, איזה שקר כלשהו צה״לי טיפוסי. היה חם והורדתי את חולצת המדים, חושף טי שירט עם לוגו של מרצ, אז עוד מפלגה שמחה עם שאיפות לעתיד. פניתי להמשיך לעבוד ואז ניגש אלי המפקד. ״רשף״, הוא אמר לי בחביבות, ״בצבא לא מסתובבים עם ססמאות פוליטיות, גם אם המפקד תומך בדעותיך״.

עברו הרבה שנים מאז אבל הסיטואציה נצרבה במוחי. זו היתה הנזיפה המושלמת, בעיקר כי לא הרגשתי נזוף. לא הרגשתי שתוקפים אותי, לא חשתי את משקלו של ארגון ביורוקרטי מסואב על כתפי הצעירות דאז, לא נתנו לי סיבה למרוד או לדחות בבוז את הביקורת. הבנתי בדיוק מה המפקד מנסה לומר לי, בגובה העיניים: יש כאן שני תחומים שאסור שיתערבבו. ועכשיו תמשיך לנכש עשבים שוטים. 

קראתי השבוע על ואת הנאום של תת אלוף דן גולדפוס, שבו קרא למנהיגים להיות ראויים ללוחמים ולהקרבה שלהם בעזה. נזכרתי ביום הגינה ובמפקד החכם שלי, והרגשתי צמרמורת לא נעימה בעורף. אחר כך קראתי את התגובות בטוויטר ושאר רשתות חברתיות, חלקן על אוטומט – צייצנית משמאל בעד כי הוא קרא לאחדות, צייצן ימני מגיב שאת עופר וינטר היא לא היתה מגבה ככה – אבל גם בימין היו כאלה שמיהרו לחבק, כולל בצלאל סמוטריץ׳. אחדות, איזה יופי. 

מעבר לעובדה שהנאום של גולדפוס מלא קלישאות ואמירות כלליות שקל לכל אחד לאמץ באופן שנוח לו, הבעיה המרכזית שלו היא שנשא אותו קצין, אדם חמוש שמפקד על עוד המון אנשים חמושים. לא משנה על מי בדיוק הוא מעביר ביקורת, הנאום הזה מעמיד אותו בראש מדרון חלקלק. 

כשקצין בכיר דורש מהמנהיגים להיות ראויים – דורש, לא מבקש – נשאלת השאלה מה יקרה אם לא? אם הם יסרבו, או סתם לא יעמדו בציפיות שלו, מה שמאפיין פוליטיקאים מעת לעת, האם הוא יפרוש באכזבה מהצבא ויגדל ירקות, או יחליט להביע את התסכול שלו בדרכים אחרות? 

צייצן אחד כבר חזה איך גולדפוס מתפטר מרשות מפלגת העבודה אחרי עוד כישלון בבבחירות, וזה טוב ויפה ומשעשע, אבל כשאני רואה גנרלים שאפתנים משכשכים רגל בביצה הפוליטית בעודם במדים אני חושב על ההיסטוריה העגומה של הז׳אנר ברמה המקומית וברמה והעולמית, ומה שמתחיל כנאום חלול אך יפה על אחדות וכל הג׳אז הזה נגמר לפעמים בקריירה פוליטית מדשדשת, ולפעמים בדיקטטורה צבאית, איך שיוצא. אפשר ללבוש איזה טי שירט שרוצים מתחת למדים, כל עוד הם נותרים מכופתרים היטב.  

כמה טוב שבאת הביתה

באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

ישו, גרסת ליסבון

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.

נפרד יפה רק ליתר ביטחון

״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת

ביקור בחיים של אחרים

אני ילד בן 12, אולי 11, במושב האחורי של המכונית המשפחתית בדרך ליעד לא ברור, מביט מהחלון בבנייני דירות בעיר זרה, שונים מאוד מבועת צמודי הקרקע הבורגנית שגדלתי בה, מדמיין איך חיים האנשים שם. כמה דומים ושונים החיים שלהם משלי. ואני מתוסכל, כי החיים שלי כך כך מסוימים ומוגבלים, ויש כל כך הרבה אנשים שאף פעם לא אכיר ואבין. חיים של אחרים.

זיכרון הילדות הזה עלה כמה פעמים השבוע, כשמספר העמודים שנותרו לי בספר האחרון של סדרת ״החברה הגאונה״ הלך והצטמצם, והרגשתי את צער הפרידה הקריבה. לקח המון זמן עד שהסכמתי לקרוא את הספרים של אלנה פרנטה, בעיקר כי הם היו הרבה יותר מדי פופולריים. אם כולם אוהבים משהו, אם הקונצנזוס רחב מדי, אני חושד. כמו במקרים אחרים מה ששבר אותי הוא שנגה קראה ואהבה ושכנעה. ובסופו של דבר הספרים האלה התגלו כפתח לאותן חוויות של אנשים זרים שחשבתי שאין דרך להגיע אליהן.

צללתי פנימה לסאגה: ארבעה ספרים, יותר מאלף עמודים שמקיפים שישים שנה. במשך כמה וכמה שבועות נשאבתי פנימה לעולם אחר, לחיים בשכונה קשה ואלימה בנפולי, וכשזה היה טוב התחושה היתה כאילו אני הילד נשלפתי מהמכונית ההיא וקיבלתי הצצה לחיים שכל כך סקרנו אותי, חיים של ״אחרים״. 

חלק מהעניין הוא רוחב היריעה – הסיפור על חברויות שעוברות תהפוכות ושינויים, עם יחסי כוחות פלואידיים ומשתנים, אגו וביקורת עצמית. החוויה של יציאה מהבועה הקטנה שבה גדלת החוצה לעולם רחב יותר, הפרספקטיבה המשתנה, הביקורת העצמית וההליכה על חבל דק בין הצלחה ופאתטיות כשאתה בודק את עצמך כל הזמן בהשוואה לעולם מסביב. 

לא חסרות לספרים של פרנטה בעיות: התרגום לא תמיד מוצלח, הכתיבה נמנעת מסאבטקסט ומתעקשת להסביר כל מטאפורה, ולא הכל אמין או עובד. אבל בסופו של דבר היא מספקת דלת לעולם אחר שמצליח להיות חדש ולא מוכר ובה בעת להדהד חוויות וספקות וזכרונות מהחיים הקטנים שלי. 

וזו הסיבה שאני אוהב ספרים יותר מכל אמנות אחרת. מוזיקה, טלוויזיה, אמנות פלסטית – כולם יכולים לגעת ברגש, לענג ולהסעיר, להפחיד ולעורר מחשבה. אבל יש בכל האמצעים האלה משהו שנשאר בחוץ, תמונה או מראה שאני מתבונן בה. ספר יכול לקחת אותי לטיול מחוץ לעצמי בזכות האמורפיות שלו, בזכות הריחוף של המילים ללא חיבור לצליל או צורה מוחשיים, רק מה שהן מפעילות בדמיון ובזיכרון. ופרנטה, עם כל הביקורת והסנוביזם שלי, לקחה אותי לחתיכת מסע. 

בלי לערב הורים

חברה טובה סיפרה לי על חופשה משפחתית ביוון שכללה רעידת אדמה ופציעה של אחת מבנותיה מחלון שהתנפץ, ועדיין הרגע הגרוע ביותר מבחינתה היה כשנכנסה לחדר ותפסה את ההורים שלה באמצע סקס. 

הבנתי אותה לגמרי. מי רוצה לחשוב על ההורים שלו בהקשר של מין לעזאזל? איכס. רק במחשבה שנייה הגעתי למסקנה שמדובר בכישלון חינוכי חוצה דורות ומהדהד. 

בחזרה ליוון, לשם הגיעו גיבורי הסדרה ״יום אחד״ בפרק שראיתי השבוע. מכיוון שנגה צפתה בסדרה אני כותב לה רשמים ותהיות מדי פעם. אנחנו מתכתבים על ספרים ששנינו קוראים, מוזיקה ועוד נושאים, ובדרך כלל זה מתקבל יפה ומוביל לשיחות מעניינות. הפעם התגובה היתה ״איכס אבאאאא״. ההודעה שגררה את התגובה הזו היתה ״פרק רביעי, הם ביוון, שישכבו כברררררר״.

השאלה היא מה הופך דווקא את הנושא הזה לטאבו. הילדים שלי ואני מדברים על מוות, על זוגיות, על כל נושא שבעולם כל עוד הוא כולל אנשים לבושים, לפחות חלקית. אני חושד שכמו ברוב המקרים אני אשם. יש המון תחומים שבהם חלה התקדמות בין הדורות. מה שהיה טאבו פעם נאמר היום בגלוי, ביקורת על ההורים היא לגיטימית, טיפול פסיכולוגי כבר מזמן במיינסטרים. הילדים שלי אמרו לי דברים שאני בקושי העזתי לחשוב לגבי ההורים שלי. 

עד שזה מגיע לסקס. מה שלא דובר והונכח כשהם היו קטנים, מה שקיבל רק את הטיפול הסטנדרטי של שתיקה וגישה אמורפית ושמרנית, לא יהפוך פתאום לנושא שיחה לגיטימי. בתחום המסוים הזה הפנמתי לחלוטין את הגישה של הדור הקודם ואת מה שמשדרת הסביבה, התקשורת, כולם – תחום אפור של אסור, מלוכלך, לא נושא לשיחה בין בני תרבות, למעט רמיזות נבוכות ובדיחות גסות. 

לא משנה כמה התקדמנו לכאורה, כמה פודקאסטים וטורים על מיניות יצוצו, יש משהו במין, בראשוניות ובחייתיות שלו, במרחק שלו ממילים וחשיבה רציונלית, שנשאר מחוץ למשחק. בעיקר אם הוא מערב הורים. אולי בין היתר כי חלק מסוד הקסם שלו הוא בדיוק זה, הלא מוגדר והאפל, המסתורי והיצרי. ועדיין חבל לי שתחום שלם מודר ולא ידובר כנראה, וגם חבל לי על גיבורי ״יום אחד״ היפים, שאוכלים את הראש אחד לשנייה. שישכבו כבר.